החלטה בתיק בש"א 025398/04

זוהי בקשה לביטול פסק-דין שניתן על ידי ביום 7.12.04, בהעדר התייצבות.

1.          הרקע וטענות הצדדים

(א)       ביום 7.12.04 התקיים דיון מקדמי בערעור דנן (שהוגש, לכתחילה, כבר"ע, והוסב לע"א בהחלטתי מיום 1.1.03). בהעדר התייצבות מטעם המערערת, מכוניות מוניטין רחובות בע"מ (להלן: - " המערערת"), נתתי נגדה פסק-דין (להלן:- " פסק הדין") הדוחה את הערעור, וחייבתי אותה בהוצאות המשיב בסך 6,000 ש"ח + מע"מ.

(ב)       ביום 9.12.04 הגיש המבקש (ולא המערערת) בקשה לביטול פסק הדין, ובבקשה  נאמר רק: " פסק הדין "נחטף" ומבוקש לבטל את פסק הדין לפנים משורת הדין". לבקשה צורף תצהיר, ובו טוען המבקש שהוא הגיע לבית המשפט ביום הדיון בשעה 10:00 בדיוק, והתעכב בכניסה. המבקש מציין שהוא גר באשדוד, וכדי לא להתעכב בפקקים - ישן בבית מלון. הוא הוסיף, שפעמים מספר הוא זומן לדיונים שלא התחילו במועדם. לבסוף צוין, שכשהגיע המבקש לבית המשפט פגש במשיב, שהעדיף ללכת מבית המשפט כשהוא "חוטף פסק דין", כלשון המבקש, במקום לשוב ולקיים דיון לגופו של עניין. המבקש טוען כי " בעניין הערעור יש לי סיכויים טובים", ולנוכח האמור - מבקש לבטל את פסק הדין.

(ג)         המשיב מתנגד לבקשה.

לטענתו, הבקשה לא הוגשה על ידי המערערת, אלא על ידי המבקש, שאינו צד בתיק, ויש לדחותה מחמת העדר יריבות. לגופו של עניין נטען, שהמבקש לא מתייחס בבקשתו לבחינת סיכויי הערעור, ואף לא התייחס לכך במסגרת בקשותיו לביטול פסק הדין בבית משפט קמא. עוד נטען, שהמבקש לא נתן כל טעם מדוע אחר לבית המשפט, ושיש בכך כדי להעיד על זלזולו המופגן בבית המשפט. לבסוף טוען המשיב, שגם אם יבוטל פסק הדין - מן הראוי לחייב את המבקש בערובה הולמת להבטחת הוצאותיו.

2.          דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, החלטתי לדחות את הבקשה.

(א)   המערערת לא הגישה למעשה בקשה לביטול פסק-דין - והמבקש, שכן הגיש בקשה, כלל לא הבהיר מכוח מה הגיש בקשה זו, מה הקשר בינו לבין המערערת ומדוע המערערת עצמה לא הגישה הבקשה.

        עסקינן בערעור על פסק-דין בו נדחתה תביעת המערערת בשל אי התייצבות, ולא תביעה אישית של המבקש.

        ניתן היה לסיים ההחלטה כאן, אך לא אעשה מלאכתי קלה, ואתייחס אף לגופו של עניין.

(ב)    ברע"א 1958/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על , פד"י נה(5) 43 קבעה השופטת דורנר שאי-התייצבות לדיון אינה מהווה, כשהיא לעצמה, עילה לדחיית תובענה, אלא בנסיבות חריגות ביותר.

דינה של תובענה להידחות מחמת אי-התייצבות התובע בהתקיים שני תנאים מצטברים:

האחד, כי ברור על פני הדברים כי אין בכוחו של התובע להצביע על עילה בת-תביעה העשויה להקים זכות לסעד, ועל-כן דחיית התובענה ממילא לא תגרום לעיוות דין;

השני, כי אי-ההתייצבות איננה תולדה של תקלה בלתי מכוונת מצד התובע, כי אם הבעה של זלזול חמור ומופגן כלפי בית-המשפט.

השופטת דורנר קבעה בזו הלשון:

 " אכן, בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדר הדין, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד. החלטה שיש בה כדי לשלול את מימושה של זכות יסוד זו שקולה מבחינת תוצאתה האופרטיבית לשלילת הזכות המהותית שמכוחה מבקש אדם סעד מבית-המשפט, וזאת אף בלי להיזקק לבחינת העילה הנטענת לגופה. תוצאה זו קשה היא, ויש בה, במידה רבה, כדי לסכל את תכליתו הבסיסית ביותר של ההליך השיפוטי להכריע בסכסוכים בהתאם לזכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין ולהביא לאכיפת שלטון החוק.

יתרה מזאת, בית-המשפט, ככל רשות שלטונית אחרת, מחויב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות. בהקשר הנדון משמעות הדבר היא שגם אם נתקיימו התנאים הפורמאליים לדחיית התובענה, אין בכך משום סוף פסוק. שומה על בית-המשפט להוסיף ולבחון אם קיימים אמצעים חלופיים העשויים אף הם לרפא את הנזק שנגרם על-ידי הפגם הדיוני, אך בכוחם למזער את הפגיעה בזכות היסוד. בפרט, בדרך-כלל ראוי הוא כי בית-המשפט יחייב את הצד המפר בתשלום הוצאות המשקפות את הנזק שנגרם על-ידיו, אך בה בעת יאפשר לו להמשיך ולנהל את ההליך ולמצות את יומו בבית-המשפט." ( שם, 47-48)

הלכה זו יש להחיל, בשינויים המחוייבים, גם בענייננו.